סמכות ראש ההוצל"פ להכריז על חייב כמוגבל באמצעים - סמכות שבשיקול דעת

א.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' פרקש) בבר"ע 997/05 מיום 28.12.05, בגדרה נדחתה בקשת המבקש למתן רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל (הרשם מ' כדורי) בתיק הוצאה לפועל מס'   03-08675-04-7 מיום 29.9.05, שלא להכריז על המשיב כחייב מוגבל באמצעים.

ב.        ואלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין: כנגד המשיב ניתן פסק הדין המחייב אותו לשלם למבקש סך של 75,380 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בגין יתרת חוב בחשבונו. משלא פרע המשיב את החוב, פתח המבקש בהליכי הוצאה לפועל נגדו. בעקבות בקשה להקטנת צו תשלומים שניתן נגדו, הורה ראש ההוצאה לפועל כי המשיב ישלם את החוב בשיעורים חודשיים של 150 ש"ח. המבקש עתר בבקשה להכריז על המשיב כחייב מוגבל באמצעים בנימוק שלפיו אין ביכולת המשיב לפרוע את החוב בתקופות הקבועות בסעיף 69ג(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: החוק או חוק ההוצאה לפועל), נוכח גובה החוב וצו התשלומים שניתן. ראש ההוצאה לפועל דחה את הבקשה בהחלטה קצרה. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה, והדיון הוחזר לראש ההוצאה לפועל כדי שידון בשאלה לגופה. ראש ההוצאה לפועל, בהחלטה מנומקת, דחה את הבקשה להכריז על המשיב כחייב מוגבל באמצעים. על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

ג.        בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. בית המשפט הסתמך על החלטה קודמת שלו (בר"ע (ירושלים) 678/05 בנק הפועלים בע"מ נ' ראובן רבקה (טרם פורסם; להלן ההחלטה הקודמת), בה נקבע, כי תכלית החוק מובילה לכלל מסקנה שהסמכות אשר הוענקה לראש ההוצאה לפועל להכריז על חייב מוגבל באמצעים היא סמכות ברשות, המעניקה לראש ההוצאה לפועל שיקול דעת. בקשת רשות לערער שהוגשה לבית משפט זה כלפי ההחלטה הקודמת נמחקה לבקשת הצדדים (רע"א 9293/05 בנק הפועלים בע"מ נ' ראובן). לגופו של עניין סמך בית המשפט המחוזי את ידיו על נימוקי ראש ההוצאה לפועל, לפיהם אין כל טעם במקרה דנן בהכרזה על המשיב כחייב מוגבל באמצעים, שכן אין למשיב תיקי הוצאה לפועל פעילים נוספים, מלבד בקשה לביצוע שטר שהמשיב הגיש התנגדות לביצועו. עוד נקבע, כי הכרזתו של המשיב, אשר הסתבך בעבר בהימורים, כחייב מוגבל באמצעים, עלולה לפגוע ביכולתו לפרוע את חובו ובניסיונותיו לשקם את חייו. אשר על כן אימץ בית המשפט המחוזי את קביעת ראש ההוצאה לפועל, לפיה לא תהיה תועלת בהכרזה על המשיב כחייב מוגבל באמצעים. מכאן הבקשה הנוכחית.

ד.        (1) בבקשה נטען, כי משניתן צו תשלומים לבקשת חייב, אין לראש ההוצאה לפועל שיקול דעת שלא להכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים, אם לא יפרע חובו תוך התקופות הנקובות בסעיף 69ג(א) לחוק. לחלופין טוען המבקש, כי היה על ראש ההוצאה לפועל להכריז על המשיב כחייב מוגבל באמצעים, אף אם מדובר בסמכות שבשיקול דעת.

           (2) נתבקשה תגובת המשיב. לשיטתו, רוב רובן של הטענות שהעלה המבקש מופנה כנגד ההחלטה הקודמת, אשר הוא - המשיב - כלל לא היה צד לה, ולפיכך אין להיעתר להן. לגופם של דברים, סומך המשיב את ידיו על החלטות ראש ההוצאה לפועל ובית המשפט המחוזי, לפיהן לא היה מקום להכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים.

ה.        (1) לאחר עיון בבקשה ובתגובה וכן בהחלטה הקודמת, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. לדידי, סמכותו של ראש ההוצאה לפועל להכריז על חייב כמוגבל באמצעים היא אכן סמכות שבשיקול דעת. דברים אלה מעוגנים בלשון החוק וכן בתכליות העומדות בבסיס הוראת סעיף 69ג לחוק, כפי שיפורט להלן.

           (2) נפתח בהוראת החוק עצמה:

        "69ג. הכרזה של חייב מוגבל באמצעים

       (א) ראש ההוצאה לפועל רשאי להכריז על חייב, שהגיש בקשה למתן צו תשלומים לפי חוק זה, כחייב מוגבל באמצעים (להלן - חייב מוגבל באמצעים), אם ביקש לפרוס את תשלום חובו לתקופה העולה על אחת מהמפורטות להלן, לפי הענין:

(1) שנתיים - אם סכום החוב אינו עולה על 20,000 שקלים חדשים;

(2) 3 שנים - אם סכום החוב עולה על 20,000 שקלים חדשים ואינו עולה על 100,000 שקלים חדשים;

(3) 4 שנים - אם סכום החוב עולה על 100,000 שקלים חדשים.

לענין זה, "החוב" - לרבות יתרת החוב ולרבות ריבית והפרשי הצמדה עד למועד ההכרזה" (הדגשה הוספה - א"ר).

           עינינו הרואות כי דיבר החוק בלשון רשאי. מן המובן הלשוני הפשוט ניתן ללמוד, כי המחוקק מסר לראש ההוצאה לפועל שיקול דעת בבואו להחליט בבקשה להכריז על חייב כמוגבל אמצעים (לדיון בדבר פרשנות התיבה "רשאי" בהקשר הסעיף דנן ובהקשרו של פרק ז'1 לחוק, בו שוכן הסעיף, ראו בר"ע 678/05 הנזכרת). לשיטתי, הדברים נלמדים גם מן התכליות העומדות בבסיס חוק ההוצאה לפועל בכלל, ובבסיס הוראת סעיף 69ג בפרט.   

חוק ההוצאה לפועל

           (3) חוק ההוצאה לפועל נמנה על קבוצת החיקוקים שעניינם ביצוע פסקי דין וחיובים אחרים. החוק משקף איזון בין שתי תכליות עיקריות (ע"א 3553/00 אלוני ואח' נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ ואח' פ"ד נז(3) 577, 599 (הנשיא ברק); ע"א 2097/02 איטונג בע"מ נ' פואד פ"ד נז(4) 211, 216 (השופט גרוניס)): הראשונה, גבייה יעילה של חובות. תכלית זו נועדה לקדם את האינטרס הפרטי של הזוכה, וכן אינטרסים ציבוריים שונים שעניינם כיבוד החוק והאמון בשלטון החוק (ראו גם ד' בר אופיר "מאסר חייבים וגביית חובות בהוצאה לפועל" המשפט ב (תשנ"ה) 327, 333). תכלית זו משתלבת בתכלית הכללית, היפה לכל עת, בדבר ההגנה על זכותו החוקתית של הנושה לקניין. התכלית השנייה, מצד אחר של המתרס, עניינה בהגנה על חייבים אשר נוכח מצבם הכלכלי אינם יכולים לעמוד בתשלום החוב הפסוק, תוך מאמץ להימנעות מהפיכת החייב לחסר כל ולנטל על החברה. עניין לנו בהיבט חברתי, בהתחשבות בחייב תוך מאמץ שלא לירד לחייו (רע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו ואח' פ"ד נה(3) 360, 375 (הנשיא ברק)). תכלית זו משתלבת בתכלית הכללית שעניינה ההגנה החוקתית על כבוד האדם של החייב. המתח בין שתי תכליות אלה משתקף גם במתח מתמיד שבין חוק ההוצאה לפועל לבין חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכן חלק ניכר מהרובד החקיקתי של חוק ההוצאה לפועל פוגע מטבעו, במובן סעיף 8 לחוק היסוד, בהוראות החוקתיות שנקבעו בחוק היסוד (בהקשר זה ראו למשל הוראת סעיף 14 לחוק ההוצאה לפועל לעניין עיכוב יציאה מן הארץ, אל מול סעיף 6 לחוק היסוד הקובע את הזכות החוקתית לחופש היציאה. כן ראו הוראת סעיף 15 לחוק ההוצאה לפועל, המתיר חיפוש על גופו של החייב ובחצריו, אל מול הוראת סעיף 7 לחוק היסוד, המעניקה זכות יסוד של פרטיות וצנעת הפרט). הדעת נותנת, כי הוראות אלה עומדות בפסקת ההגבלה, אך לא נושא זה הוא העומד על הפרק כאן. נוכח המתח הנזכר מבקשת הפסיקה איזון לכיבוד הזכויות המוגנות שבחוק היסוד במהלך גביית חובות וביצוע פסקי דין (ד' בר אופיר "כבוד האדם וחירותו ודיני ההוצאה לפועל" המשפט ג (תשנ"ו) 71, 73 - 74). ברוח זו נפסק, כי מתן צו מאסר על חוב צריך שיבוצע בזהירות הראויה (בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת - עמותה נ' שר המשפטים ואח' פ"ד מז(4) 715, 757 (המשנה לנשיא אלון)). מגמה זו מתייחסת הן לזכויותיו המוגנות של הזוכה והן לזכויותיו המוגנות של החייב, ומטבע הדברים מוטלת על ראש ההוצאה לפועל ועל בית המשפט החובה למצוא את האיזון בכל מקרה ומקרה. פשיטא שהמגמה הראשונית היא גביית החוב, כדי שלא יהא עולם הפקר; לזאת נועדה מערכת ההוצאה לפועל. אך מתלווה אליה, וכאן מקומו של האיזון, הזהירות בכבודו של החייב, כדי שעוניו לא יביא להשפלתו - שתהא הירידה "ירידה לנכסי החייב ולא ירידה לחיי החייב" (עניין פר"ח, בעמ' 759; הדגשות במקור). יפה הביא המשנה לנשיא אלון ממכמני המשפט העברי בעניין פר"ח בעמ' 743-734, על פי מחקרו מכבר בתחום זה; לימים באו לכלל שכלול בספרו כבוד האדם וחרותו בדרכי ההוצאה לפועל: ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, תש"ס.  

חייב מוגבל באמצעים

           (4) ההוראות בנוגע להכרזה על חייב כמוגבל באמצעים מצויות בפרק ז'1 לחוק ההוצאה לפועל. הוראות אלו התווספו לחוק בשנת 1994 (חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 15), התשנ"ד-1994, ס"ח 1479, עמ' 284) כחלק מסדרה של תיקונים מקיפים לחוק זה, שעניינם צמצום השימוש במאסר כאמצעי לאכיפת חיובים, תוך אימוץ גישתו של המשנה לנשיא אלון בעניין פר"ח הנזכר (ראו דברי ההסבר להצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון מס' 14) (צווי הבאה וחייבים מוגבלים באמצעים), תשנ"ד-1994, ה"ח 2251, עמ' 292; להלן הצעת החוק). מנגנון ה'הכרזה' נועד ליתן פתרון למצב, בו נקבע הסדר תשלומים על פי המועדים הקבועים בסעיף 69ג לחוק, וידוע מראש כי החייב אינו יכול לעמוד בהסדר זה, ולכן יהיה צפוי למאסר (ד' בר אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות (מהדורה 6, 2005) 330). ההסדר הקבוע במנגנון מאפשר לחייבים, אשר אין באפשרותם לפרוע את חובותיהם בתוך הזמן שנקבע לכך בחוק, לפרוע את חובותיהם  תוך שמירה על זכויותיהם. מנגד, מאפשר ההסדר להטיל מגבלות שונות על אותם חייבים על מנת לעודדם לפרוע את חובותיהם בפרקי זמן סבירים, ועל מנת למנוע שימוש לרעה במנגנון (פרשת איטונג, בעמ' 219; דברי ההסבר להצעת החוק, בעמ' 296). עוד צוין בדברי ההסבר להצעת החוק, כי "במקרים מסוימים ייתכן, שדווקא הטלת ההגבלות תפגע ביכולת הפירעון של החייב. במקרים אחרים ייתכן, שהיא תמנע את שיקומו הכלכלי, לאחר שנקלע למצוקה מפאת נסיבות שלא היו בשליטתו" (שם, בעמ' 298; הדגשה הוספה- א"ר).

           הנה כי כן, עניין לנו באיזון מתמיד בין תכליות ואינטרסים מתנגשים. בגדרו של איזון זה יינתן - כאמור - משקל נכבד לאינטרס של הנושה: "איזון זה ייתן משקל נכבד לזכויות של הזוכה ולאינטרסים של הזוכה ושל הציבור, שהרי ההתדיינות המשפטית נסתיימה. זכותו של הזוכה מעוגנת בפסק דין סופי. על החייב לקיים את פסק הדין. זוהי נקודת המוצא" (עניין גמזו, בעמ' 376). עם זאת יש לזכור, כי כדרכו וכטבעו של כל איזון, זכויותיו של הנושה אינן מוחלטות. ייתכנו מקרים ונסיבות, בהם תיטה הכף לזכותו של חייב פלוני. ברי, כי לא ניתן למנות מקרים אלה ב'רשימה סגורה'. הבחינה צריך שתיעשה בכל מקרה לגופו ולנסיבותיו, והשכל הישר יהא כתמיד יועץ טוב.